אני שירי ואני לא אוהבת פודקאסטים. הנה, אמרתי את זה. אני יודעת שזה פורמט פופולארי ונמצא במגמת עלייה מטורפת בכל העולם (וגם התראיינתי בעצמי לכמה פודקאסטים). אבל איכשהו אני תמיד מוצאת את עצמי מדלגת קדימה, ואז עוד קדימה, והכל בקצב של פי 1.5. "שיר אחד" הוא אחד הפודקאסטים הבודדים שאני ממש נהנית ממנו. הוא עוסק בסיפור שמאחורי השירים הכי אהובים ומוכרים. הראיונות מרתקים, וההפקה ברמה הכי גבוהה שיש. אחד הפרקים האחרונים מספר על השיר "גרה בשינקין" של שלישיית מנגו. חוץ מפלאשבק לאייטיז עם הבגדים המוגזמים והתסרוקות אללה יסטור, הפודקאסט הזה התחבר לי מייד לעולם שלנו, של למידה בארגונים.
מעניין לדעת שיאיר לפיד, שכתב את השיר, נפגש עם שלישיית מנגו כדי להכיר אותן ואז לחשוב מה לכתוב להן. סוג של "שיחת אבחון" במונחים שלנו.
אחרי שבועיים הוא שלח להן את הטקסט של השיר. הן מספרות שהיו בהלם:
"זה מה שהוא קלט מאיתנו??"
"לא ראינו שום קשר בין זה לבין השיחה איתו. אנחנו היינו דמויות בסרט של יאיר. בעצם היה לו כבר שיר בראש עוד לפני שנכנסנו בדלת".
יש מצב שיאיר לפיד כן התייחס באיזשהו אופן למה שהוא הבין בפגישה ההיא. אבל יותר מעניין מבחינתי להסתכל על הסיפור מנקודת המבט של של שלישיית מנגו והתחושות שלהן בחוויה. הן מספרות שיצאו בתחושה של פער מאוד גדול בין מה שהיה בפגישה לבין השיר שנכתב בעקבותיה.
הסיפור הזה עורר אצלי מחשבות ושאלות בהקשר לאבחון שאנחנו עושים כאנשי למידה לפני שאנחנו ניגשים לפיתוח תוכנית או תהליך למידה:
האם אנחנו באמת מגיעים לשיחת האבחון "דף חלק" כדי ללמוד על היחידה הארגונית, על קהל היעד, על הצרכים שלו?
האם בכלל אפשר להתגבר על ההטיות שלנו ולהתנתק מהן? במיוחד כשהרבה פעמים, ההטיות האלה נשענות על התחושה שאנחנו מכירים כבר את קהל היעד, את היחידה הארגונית ואת עולם התוכן, כך שאין באמת צורך ללמוד אותו? (האמנם?)
האם נכון או לא נכון לבוא עם פתרון מוכן? (הנה, תראו את הדוגמה של "גרה בשינקין"- בסוף יצא אחלה שיר).
אני לא מתיימרת לתת תשובות חד משמעיות לשאלות האלה, אבל אשתף בכמה תובנות שאני משתדלת ליישם בעצמי.
כיועצת למידה אני יכולה לספר שהרבה פעמים הלקוח מגיע עם ציפייה (כנראה מוצדקת) לפתרון מיידי. ולפעמים מגיע בעצמו עם פתרון ("אני צריך קורס בנושא X…"). אחת התובנות שלי בהקשר הזה היא שגם אם יש לי או ללקוח פתרונות אפשריים בתחילת הדרך, חשוב שתהיה לשני הצדדים את הלגיטימציה לא לדעת. לבחון את הדברים ולהבין ביחד מה מתאים.
אני מאמינה בחשיבות של אבחון שמגיעים אליו עם רצון אמיתי ללמוד, כי בסוף אנחנו רוצים לפעול לפי עובדות ונתונים ולא רק לפי תחושות בטן. שלב האבחון הוא הכרחי בתהליך פיתוח למידה, גם אם מדובר בתהליך אבחוני קצרצר וממוקד (שמספיק בהרבה מקרים).
והתובנה האחרונה שלי היא שמה שלא יהיה, חשוב לשמור על שקיפות ותקשורת פתוחה ואותנטית מול השותפים שלנו בתהליך- אם זה המנהלים, מומחי התוכן או פונקציות ארגוניות אחרות. לשקף להם את המידע והרעיונות הראשוניים שבאנו איתם, לשמור על גמישות ונכונות לשנות כדי להגיע יחד לפתרון המתאים ביותר (כמובן תוך שמירה על האמירה המקצועית שלנו), לתקשר את הצעדים הבאים ולבנות אמון הדדי.
מוזמנים להקשיב לפרק המלא בפודקאסט, ולשתף במחשבות שלכם:
"גרה בשינקין"-מנגו. מתוך הפודקאסט "שיר אחד", תאגיד השידור "כאן".
